חברים דמיוניים - ביקורת

זה שרחבת הקולנוע בכניסה לפרימיירה של חברים דמיוניים הייתה עמוסה בילדים ממש לא הפתיע אותי. הבנתי לחלוטין לאיזה סרט אני נכנס. אף אגדיל ואומר שתמיד חיבבתי את עבודות המשחק והבימוי של ג'ון קרזינסקי, ולא פחות מהתרגשתי מגיחתו לז'אנר הילדים. עם זאת, במעין טוויסט קטן לפני הכניסה לאולם, הופתעתי לגלות שלצד הכרטיסים ילדים רבים קיבלו דפי צביעה ומבוכים, מה שמצאתי מקסים למדי, אך באותה עת מדאיג. הייתכן שמדובר בסרט פעוטות?

לקראת צאתו, חברים דמיוניים תוייג בראשי כאנדרדוג. באמת ובתמים רציתי להתלהב ולאהוב אותו. כעת הבנתי שעל מנת להעריכו כראוי יהיה עלי לבחון אותו כסרט צעיר משחשבתי, כזה שתואם לגילאי 5-9. למרות כל ניסיונותי ומאמצי, בחלוף חצי מזמן הריצה הבנתי דבר אחד - לא משנה מאיזו פרספקטיבה צופים, חברים דמיוניים פשוט משעמם.

בניו-יורק עם גרימס וחברים

חברים דמיוניים מגולל את סיפורה של בי בת ה-12 (קיילי פלמינג), שעוברת זמנית לדירת סבתה (פיונה שו) לאור אופרציה רפואית שעובר אביה. בזמן שהותה בבניין נתקלת בקאל (ריאן ריינולדס), ברנש שמסייע לחברים דמיוניים בודדים להתחבר עם ילדים חדשים. בי, שמגלה שבדומה לקאל יכולה גם היא לראות את היצורים הקסומים, מחליטה לסייע לו במשימתו המאתגרת ברחבי ניו-יורק.

בכנות, הותרתי את התקציר מעורפל ככל הניתן מאחר שהטוויסטים של IF (השם הלועזי של חברים דמיוניים) הם ככל הנראה האלמנט היחיד שיכול לספק הנאה לקהלים בוגרים יותר. אפשר להגיד שמרבית הטריילרים של הסרט מפרטים אף יותר ממה שהסברתי, ובכך מייתרים מעל חצי מהחוויה. אבהיר, שום דבר כאן לא מאוד מפתיע. יותר מזה, רוב אם לא כל הטוויסטים צפויים ביותר, אך אין מה להטיח ביקורת בפרמטר הזה. הם עשו את עבודתם נאמנה. בסופו של דבר IF לא מנסה לפוצץ לאף אחד את המוח. הוא כן מנסה להיות חמים ומנחם ליום חורף סגריר, אך משום מה פותח את עונת הקיץ.

עם עלילה עשירה בתבניות מוכרות, הייתי שמח להיאחז לפחות בעריכה אנרגטית וכתיבה טובה שתוכל להעשיר את החוויה. לצערי הסרט כושל פאטלית בשני הפרמטרים. סצינות שלמות באקט השני נמרחות כמו מסטיק, כשלצידן פיתוח הדמויות קופא לחלוטין יחד עם העלילה כולה, ושוטים של קיילי פלמינג עם פרצוף חשדני ומסוקרן מפוזרות לאורך כל הסרט ללא כל רסן, ובעיקר שמות רגליים לקצב בכל הזדמנות אפשרית. הדיאלוגים כל כך בסיסיים ומשעממים, ולא באופן שאפשר לטעון כי "הם נועדו לפעוטות אז אין מה להתלונן." בדיחות רבות שכוונו בעיקר לקהל המבוגר נופלות על הפרצוף בכל הזדמנות אפשרית, ובדיחות ילדים שמורכבות מדי לפעוטות נכתבו ובוצעו באופן חסר כל מעוף. סלפסטיק, שאפקטיבי ביותר עבור קהל היעד האמיתי, מבוצע גם הוא בהיעדר אנרגיה, ולא הפיק שום תגובה מהקהל.

הקהל הוא עניין גדול פה. גם אם אינני ילד, ואין לי ילדים, קל היה לראות ולשמוע שהילדים בקהל לא לגמרי מגיבים לנעשה על המסך. אוריד בפני כלל הילדים את הכובע - הם היו דוממים, ומתורבתים יותר מרוב הקהל הבוגר שפוקד בימים אלה את אולמות הקולנוע. ועם זאת, היותם דוממים לחלוטין העלה בי חשד שחלקם פשוט נרדמו. אולי כי גם אני כמעט נרדמתי בכמה חלקים. תאמינו לי, זה היה קרב קשה מאוד נגד העפעפיים שלי.

כולם אוהבים את קרזינסקי

וואו, כמה כוכבים קרזינסקי הצליח לצרף לפרויקט הזה. עם סטיב קארל, פיבי וולר-ברידג', לואיס גוסלט ג'וניור, אקוופינה, אמילי בלאנט, פריקינ' ג'ורג' קלוני ומאט דיימון. וכל זה רק חצי מהקאסט, כשהחצי השני הושמט רק כי אני לא רוצה להלאות בפרטים. מאיך שזה נראה, הם השתכנעו משתי סיבות; רובם המכריע היו צריכים להקליט פחות משתי שורות, וכנראה שלג'ון קרזינסקי יש חיוך מתוק וכולם אוהבים אותו. אני לא חושב שהתסריט הוא זה שהניע אותם לחתום על הגיג.

ריאן ריינולדס, שהוא פריטי מאץ' הפנים של הסרט, נכנס לנעלי דמות דכאונית להפליא. הוא תשוש, חסר עניין ומחסל את האנרגיות של כל הנעשה סביבו. כמובן שמדובר בבחירה מודעת לחלוטין, אך גם ליצנים עצובים יכולים להצחיק מדי פעם. לא חייבים לחייך כדי להיות כריזמטיים וכיפיים לצפייה. זהו תפקיד שממש לא נתפר למידותיו, כך שקשה לי להאשים אותו, אך ניכר שהיה יכול להתאמץ טיפה יותר. אולי בשביל תקווה קטנה שהפלופ הזה איכשהו יעבוד קצת בסוף.

סטיב קארל, שעשו ממנו הרבה מאוד עניין בתוכן השיווקי לאור עברו המשותף עם קרזינסקי ב-The Office, אפילו לא בא באינטראקציה קלה עם דמותו של קרזינסקי בסרט. לא שזו בעיה מבחינתי, אך חבל שמעריצי המשרד ירומו להיכנס לאולם בציפייה לסצינה שכזו ויצאו מאוכזבים. מה שכן בעיה גדולה זו העובדה שקארל בתור החבר הדמיוני בלו, זה שמקבל הכי הרבה זמן מסך בסרט מבין כל דמויות ה-CGI, פשוט בלתי מצחיק בעליל. קארל הוא ליהוק עקום מאוד ביחס לעיצוב הדמות המאסיבית, ונראה כאילו הקול שלו בכלל לא יוצא ממנה - בעיה שלא רווחת בקרב שאר החברים הדמיוניים. בעוד שנשמעו לעיתים צחקוקים מפה ומשם מבדיחות של אחרים, בלו זכה לשתיקה רועמת לאורך כל ההקרנה. הוא לכאורה מתוק וחמוד, אבל רק כי אומרים לנו. לרגע לא רציתי להיות בחברתו באמת.

מי שדווקא זוהרת לטובה היא פיבי וולר-ברידג', שנראה שמאז פליבג מתקשה לחזור למסלול. ייתכן שדיבוב הוא דווקא כיוון לא רע עבורה. החברה הדמיונית אותה משחקת, בלוסום, מעוצבת נפלא ביחס לקולה של ברידג', מחממת את הלב ומאוד אימהית ומרגיעה במהותה. היא לא מצחיקה במיוחד או בעלת סיפור מעניין, אך הסצינות השקטות בחברתה היו בין המוצלחות בסרט בהיבט הרגשי.

אתן גם Shoutout קטן לליזה קולון-זיאס המקסימה (הדוב), שממש לא זוכה לקרדיט שמגיע לה, ומחממת כאן את הלב בתפקיד האחות ג'נט. אני מאוד מקווה שתוכל לקפוץ מהפרויקט הזה לסרטים גדולים נוספים.

באופן כללי ראוי לפרגן לאפקטים של IF, שעם תקציב יחסית מצומצם בהחלט נראים נפלא. סצינה דינמית חביבה באקט הראשון במעון לחברים דמיוניים היא ככל הנראה האירוע הכי קצבי ומעניין ויזואלית בסרט, כש��ילוב מוצלח של צילום יצירתי בטעם טוב ואפקטים כבדים מוביל לחוויה חביבה שלצערי לא זוכה לשום תחרות במורד השעתיים וקצת של הסרט כולו. לכל דמויות ה-CGI יש משקל ונוכחות בעולם הלייב-אקשן. האנימציות והטקסטורות שלהן מגוונות ונעימות לעין, ומגניב לראות כיצד החברים הדמיוניים בעלי העיצובים היצירתיים יותר באים לידי ביטוי בתנועה. ישנם עשרות חברים בסרט, כשרק מעטים מהם מקבלים במה משמעותית; אציין את לואיס גוסט ג'וניור בתפקיד לואיס הדוב הזקן, שתמיד נחמד לצפייה, ואת כריסטופר מלוני בתפקיד קוזמו הבלש, שמצליח להרים את האנרגיות הנמוכות וכובש את המסך ברגעים הקצרים והמעטים מדי שלו.

באופן כללי, IF מחליט דווקא להתכנס לרגעים קטנים על פני שעשועים ויזואליים כבירים. הוא מבצע מניפולציות רגשיות בתחילתו ובסופו, אך בחוסר האלגנטיות והאומץ שלו הוא לא משיג הרבה. הוא חושב שהוא עושה פיקסאר, אבל הוא לא יודע אפילו רבע מהנוסחה הסודית של התחום. בקונטקסט של הסרט זהו מהלך סביר למדי, אך במבט רחב ככל הנראה מדובר בשגיאה גורלית. אין בסרט שום תחושה של סיכון, הכף ריקה לחלוטין, מה שמוביל לסצינות אינטימיות אך חסרות משקל. קשה לי להאמין שאני אומר את זה, אך בהחלט הייתי מעדיף אקט שלישי של סצינת מרדף בנאלית ברחבי ניו-יורק שמביאה לידי ביטוי את כלל היכולות של החברים הדמיוניים השונים. למרבה האירוניה, כנראה שזה היה מותח את גבולות הדמיון מעבר למה שהסרט מסוגל לעשות ברגעים הקטנים שלו. בסופו של דבר IF מכוון את עצמו לפעוטות, ובאותה עת מתמקד ברגעים 'מרגשים' שנועדו לקהל בוגר יותר. מכל האזור האפור הזה הוא יוצא קירח מכאן ומכאן.

כוונות טובות

אסגור את הסאגה עם שני מסרים עיקריים. ראשית, IF לא מזלזל באינטליגנציה של אף אחד. זוהי יצירה שעומדת מאחוריה מחשבה אמיתית, ורצון כן לחלוטין לחבר את האדם הבוגר לילד שבליבו, כמו גם להזכיר לילדים שמוטב ורצוי שיהיו ילדים. לו היה מצליח במשימתו ברמת הביצוע, אני באמת מאמין שהיה לו סיכוי להפוך לקלאסיקת ילדים מודרנית. המסר כאן חיובי לחלוטין, ובהחלטה לקחת את הילדים ל-IF אף הורה לא יצא מתוסכל. אלו שעתיים סולידיות שנועדו לילדים שלא זקוקים ליותר מדי עירור חושים במסך שמולם.

שנית, קרזינסקי באמת ובתמים מתוק. הוא עשה את הסרט הזה לילדים שלו, אך בואו נודה באמת - בעיקר בשביל עצמו. איסטר אגס נחמדים שפיזר פה ושם מראים את מקורות ההשראה שלו, ואת השאיפה שלו להביא למסך הגדול חוויה ילדית שהיום מעט מאוד אולפנים מרשים לעצמם לתקצב. מעבר לבדיחת פלוץ לא מגעילה אך לא מצחיקה, הסרט מנושל לחלוטין מהתופעות הרווחות בלייב-אקשן לילדים. אין כאן כמעט ריקודים סטייל טיקטוק, קצב על ספידים, צבעים בקונטרסטים מהפנטים או דמויות צווחניות שקופצות מכל פינה. אפילו אין כאן חיה חמודה שנועדה להיות פתיון מרצ' (אולי חוץ מבלו, אבל הוא כל כך לא אפילינג שקשה לי להאמין שהם באמת בנו עליו). הוא באמת רצה ליצור כאן תוכן איכותי ומרגש להורים וילדים. הוא פשוט היה צריך להבריק את התסריט ופחות להתמקד בארגון הופעות האורח של החברים שלו.