מקום שקט: היום הראשון - ביקורת

מזל טוב למקום שקט, שעל אף שכבר שנים נחשב לפרנצ'ייז חזק של Paramount, עם שני סרטים בלבד קשה היה לתת לו את התואר הזה בלב שלם. כעת עם ספין-אוף משלו אין ספק שהוא לגמרי שם; העולם של מקום שקט מתרחב. עם דמויות חדשות לחלוטין ומיקום שונה רדיקלית מהסרטים של קרזינסקי, למקום השקט: היום הראשון יש משימה לא פשוטה - להצליח להצדיק את קיומו.

קול ענות חלושה

משפחת אבוט מהסרטים הקודמים כלל לא בתמונה. אנו עוקבים אחר סמירה (לופיטה ניונגו), בחורה קשוחה וציניקנית שלא נפרדת מחתולה האהוב פרודו. על אף שאינה מרבה לצאת מחדרה, ביום האחד שהשתכנעה לתור בניו-יורק מטר מטאורים גורלי מביא לכדור-הארץ חייזרים אכזריים בעלי חוש שמיעה עוצמתי. במנוסתה נתקלת סמירה באריק (גוזף קווין), סטודנט אנגלי למשפטים שמחליט להתלוות אליה. כעת, כשמאות אורגניזמים רצחניים מסתובבים ברחבי התפוח הגדול ורק מחכים לשמוע את המטרה הבאה שלהם, סמירה ואריק צריכים ללמוד את המציאות החדשה, לעזור אחד לשנייה, ולהוות כתף תומכת.

אחת ההפתעות הגדולות בעיני ביום הראשון היא הנכונות שלו להבהיר בצורה מאוד ברורה מתחילת הסרט כיצד הוא צפוי להסתיים. סמירה היא דמות נפלאה וכריזמטית. אעשה לסרט עוול בפירוט על הרקע שלה, אך אין ספק שמדובר בבחירה אמיצה בשביל פרויקט כה מתוקצב. היום הראשון מציב את עצמו מהר מאוד כסרט די עצוב, ויש בכך לא מעט יופי. אריק, שנותר דמות מעורפלת למדי לאורך רוב הסרט, נותן קונטרה מצויינת לסמירה. הוא אנטי-ציניקן, קצת חסר אונים לפעמים, ובעיקר נכון להקדיש את כל כולו למצוקות שלה. יפה היה לראות את מערכת היחסים שנרקמת ביניהם, כשלרגע אין שום בלבול באופיה. זוהי חברות רוחנית, אפלטונית לחלוטין. קניתי את זה לגמרי. הדיאלוגים היו נחמדים מאוד, הרגעים המרגשים עבדו באופן לא רע, ובסך הכל ברמה הסנטימנטלית-אמוציונאלית הסרט הצליח להגיד את מה שניסה.

הכישלון הגדול הוא בכל היתר. במעבר לעיר הגדולה הרבה קונספטים שעבדו באווירה האינטימית של הפרברים בסרטים הקודמים לא רלוונטים כמעט בכלל. סצינות שכוללות עשרות ואפילו מאות רבות של אנשים מתעלמות לעיתים קרובות מהחוקים הקריטיים שהוצבו בסרטים הקודמים, ואפילו בסצינות אחרות בסרט הזה ממש. לעיתים החייזרים מתנהגים כמצופה, משמע באים להרוג ברגע שנשמע דבר מה, ולעיתים הם ממתינים בדיוק לרגע שמתאים ל-Jumpscare הזול שהסרט מבקש להרים. בכך הדפיקציה של האיום האייקוני של הפרנצ'ייז, ככל הנראה אחד האלמנטים הכי ייחודיים בו, מאבדת לחלוטין מייחודה. באותה מידה החייזרים היו יכולים להיות זינומורף או זומבים מהמתים המהלכים. זה פשוט לא משנה. הפאניקה היא אותה פאניקה והדמויות הן אותן דמויות. מספיק שקצת לוחשים והולכים לאט, ונראה שהחייזרים לא מוטרדים. המחשבה שהושקעה בסרטים הקודמים למציאת דרכים יצירתיות להיות בשקט בפעולות סטנדרטיות, קרי פיזור חול במהלך הליכה דיבור בשפת הסימנים, לא מופיעה כאן כמעט בשום היבט. בכך מקום שקט: היום הראשון הפך ל-"עוד סרט בסגנון," ובסצינות החלשות שלו אף לחוויה משעממת ונדושה מאוד.

יש על מי לסמוך

עם עיצוב סאונד פחות טוב מהסרטים הקודמים, פסקול לא מעניין במיוחד, וצילום שלא בא עם אמירה כזו או אחרת, כל מה שנותר ליום הראשון זה לופיטה ניונגו (אנחנו, הפנתר השחור) וג'וזף קווין (דברים מוזרים). מאחר ש-90% מהזמן אנחנו עוקבים אחריהם באדיקות אין ספק שיש לסרט הזה הרבה מזל. ניונגו כובשת, ונושאת את כל הגנריות על הכתפיים בעוד שפניה מושכים את כל הפוקוס. היא מצליחה להזריק ל-100 הדקות האלה עניין יותר ממספק. קווין, בתפקיד מעט פחות משמעותי, עדיין מצליח לנגוע ללב ולהותיר רושם חיובי, אך זה הסרט של ניונגו, הוא רק בא קצת לעזור.

למרות הופעת אורח קטנה של דמות מהסרטים הקודמים, אין ליום הראשון שום אינפוט מחדש ליתר הסדרה. הוא לא מלמד אותנו שום דבר בנוגע לחייזרים או למטרות שלהם, אך אבהיר שמבחינתי זה בסדר גמור. לא כל פרנצ'ייז חייב להסביר את עצמו בכל היבט אפשרי. הבעיה הגדולה היא שלמרות שאינו טורח להסביר, הוא גם לא טורח לעשות משהו מעניין עם כלי המשחק שיש ברשותו. מרגיש כאילו מייקל סרנוסקי (Pig), שכתב וביים, לא באמת התעניין בעולם של הפרנצ'ייז כמו שפשוט רצה לספר על מערכת יחסים בין שני אנשים שצריכים מאוד אחד את השניה, ומזלם גדול שנפגשו במקרה. יש בכך יופי, אך המסגרת לא מספיק מעניינת כדי להצדיק את הקיום של הסיפור הזה בתוך העולם הספציפי של מקום שקט.